סקירה: גוגל נקסוס 7" בארץ הקודש

גוגל, אשר ראתה שהאייפד מצליח כל כך, החליטה שגם היא רוצה חלק מהעוגה. בפברואר 2011 גוגל שחררה את גירסא 3 Honeycomb אשר היתה מיועדת לטאבלטים. החל מאותו רגע זה נראה שכולם רוצים לקנות טאבלט (אנדרואיד או IOS) גם אם הם לא יודעים מה לעשות איתו.
כשאמזון קפצה למשחק ולקחה את האנדרואיד והתאימה אותו לשוק הE-readers גוגל הבינה שעליה להשיק טאבלט קטן וזול שיתחרה ישירות באמזון.
אז גוגל פנתה לאסוס וביקשה לתכנן ולייצר את הגוגל טאבלט הראשון שלה. ה-Nexus 7.
וגם המחיר היה אטרקטיבי - 199$ לגירסת ה-8GB ו-249$ עבור 16GB.

גוגל החליטה שהיא לא משווקת את המכשיר מחוץ לארה"ב (לפחות לא בשלב הראשון). היחידות (או יותר נכון מאות אלפי היחידות) הראשונות נחטפו בין לילה מהחנות של גוגל באינטרנט.
מספר מועט של משווקים הצליחו להשיג ידם על דגמי ה-16GB וגם המלאי שלהם נגמר מהר מאוד.

אז איך ניתן להשיג אותו בארץ הקודש?
בארצנו הקטנטונת ניתן להשיג את ה-Nexus 7  בחנויות ביבוא אישי במחירים של 1800 ש"ח.
אני את שלי קניתי ב-1100 ש"ח כולל מיסים טבין ותקילין וזאת בלי דוד מאמריקה. ואני אסביר לכם איך.
ישנן מספר חלופות (נכון למועד ההזמנה שלי):
הראשונה - לרכוש את דגם ה-16GB ב-249$ לפני מיסים ולבצע משלוח לארץ. לא כל אתר שולח לארץ או שהמשלוח לא משתלם. בהמשך אסביר כיצד לעקוף מגבלה זו.
השניה - להזמין מהאתר של גוגל ה-Goggle store את דגם ה-8GB (כמובן שאפשר גם את ה16GB). הבעיה שהאתר חסום למחשבים שאינם בארה"ב.

אני בחרתי באופציה השניה וזאת מאחר ולא היה לי צורך ביותר מ-8GB (ומישוקלי תקציב שכללו כבר שני טאבלטים אחרים באותו חודש) והעובדה שאני תמיד אוהב לעשות דברים בצורה המסובכת אך מאתגרת.
לשם הרכישה הייתי צריך להסוות את ה-IP שלי כ-IP אמריקאי.
אני השתמשתי בתוכנת ProXPN אשר התגלתה כהכי נוחה לשימוש. (השתמשתי בה גם כדי להירשם לGoogle Music)
 ישנם גם אתרים אשר מאפשרים לגלוש דרכם ב-PROXY אבל אני מעדיף להימנע מכך מאחר ואין לדעת אם הם שומרים את המידע שאתה מקליד דרכם.
ישנה דרך אחרת וזאת בשימוש בדפדפן TOR . מדריך כאן. אך מסיבה לא ברורה זה לא עבד לי כמו שצריך.

את הטאבלט שלחתי לכתובת הפיקטיבית שלי שדרכה אני מזמין הכל מארה"ב. אני משתמש ב-Buy2USA אבל יש אתרים כמו Mustop ואחרים אשר מציעים את אותו שירות. ל-Buy2USA יש מבצע על שילוח עד הבית של ה-Nexus 7 במחיר של 15$ עד סוף החודש.
סך הכל מיסים ושילוח עד הבית יצאו לי 220 ש"ח.

עבר שבוע וקיבלתי את המכשיר. מאחר וראיתי את סרטוני ה-Unboxing שהתקשו בפתיחת הקופסא, ידעתי כבר למה לצפות.
אז מה יש לנו בקופסא:
הטאבלט עצמו כמובן
מטען לחשמל (שקע אמריקאי)
כבל Micro USB.

עיצוב
למרות שמדובר בטאבלט אשר עולה "רק" 200$ העיצוב שהוא משדר הוא של איכות בניה ללא פשרות. הגימור הפלסטיקי מאחור אינו מרגיש זול וההטבעה של הלוגו של Nexus משתלבת יפה בגב המכשיר. הפתח התחתון לאורך הינו פתח הרמקולים.

כפתורי הווליום וההדלקה ממוקמים במקום נח בפינה העליונה מימין. הם נמצאים למעשה על חלקו האחורי (השחור) של המכשיר ולא על טבעת האלומיניום שמקיפה אותו. מיקום זה מצריך קצת זמן להתרגל אליו. אך כאשר מתרגלים להחזיק את הטאבלט עם יד שמאל (ולתפעל אותו עם ימין) אזי המיקום האחורי הגיוני יותר.

מלמעלה ומשמאל אין כפתורים כלל. בעצם לא מדויק. מצד שמאל למטה ישנן קונקטורים שטוחים. בבדיקה באינטרנט הסתבר שאלו נקראים Pogo pins ומשמשים לחיבור של אביזרי הטענה או דאטה למינהם. מה שאומר שכנראה שבקרוב נראה עריסות להטענה או אודיו.

ומלמטה יש לנו את יציאת האוזניות הסטנדרטית וחיבור MicroUSB להטענה וחיבור למחשב.

חומרה
ה-Nexus 7 מצויד במסך 7" ברזולוציה של 1280*800 עם 216 PPI בטכנולוגיית IPS. מה שהופך אותו למסך איכותי מאוד ביחס לגודלו. כמו כן גורם לך לשאול כיצד הכניסו מסך כל כך איכותי בתג מחיר שכזה.
מה שמעלה עוד יותר את שאלת המחיר הינו המעבד. הטאבלט מצויד במעבד של Nvidia מסוג Tegra 3 בעל 4 ליבות במהירות 1.3 GHZ וזכרון בנפח של 1GB.
מקדימה ישנה מצלמה אחת צנועה עם סנסור בגודל של 1.3 מגה-פיקסל. השימוש הבסיסי שלו הינו כמובן לשיחות וידאו בסקייפ או תוכנות אחרות למרות שכבר הצליחו לגרום לו להקליט סרטונים ברזולוציה של 720P.
לשם עמידה ביעד המחיר האגרסיבי אסוס וגוגל החליטו לותר על המצלמה אחורית. לדעתי זה חבל מאוד. למרות שברוב המקרים לצלם בטאבלט זה לא הדבר הכי טבעי, אך בשל מידותיו הקטנות של הNexus 7 קל לקחת אותו באמת לכל מקום וישנם רגעים שמתעורר הצורך לצלם.
ה-Nexus 7 מצויד בסוללה בקיבולת 4325MHA אשר אמור להספיק ל-9 שעות וידאו. אני יכול להגיד שבשימוש בסיסי של אינטרנט ומיילים הסוללה מחזיקה 4-5 ימים. בשימוש יותר מסיבי של סרטי Youtube (שעה פה, שעתיים שם) , הגעתי ליומיים וחצי. מכובד לכל הדעות.

תוכנה
ה-Nexus 7 הינו המכשיר הראשון בעולם שהתהדר במערכת ההפעלה החדשה של גוגל 4.1 או בכינויה JellyBean. מעבר לשיפורים קלים בממשק ובפיצ'ירים הבסיסיים של המערכת (לעומת ICS), השיפור המשמעותי ביותר שכולם ציפו לו הינו פרויקט Butter. הטמעת הפרויקט במערכת ההפעלה אמור להפוך את המערכת לקלילה, זורמת ומהירה הרבה יותר. למעשה המטרה לגשר על הפער שנוצר בחלקות המערכת שאפל מומחית בישומה במכשירי IOS השונים.
אני יכול להגיד שאכן המכשיר מרגיש מהיר ביותר. למרות שיש לו מהירות ליבה נמוכה מזו של הTF700 שברשותי, המערכת עובדת הרבה יותר מהר מרגישה טבעית ללא תקיעות או לאגים אשר התרגלנו מאנדרואיד עד היום.
אני לא אתמקד בכל השדרוגים האחרים שגוגל הכניסה ל-JB מאחר וסקירה של המערכת ההפעלה הזו כבר בוצעה בעבר ואנו רואים היום יותר ויותר טלפונים אשר מקבלים את העדכון (אם מהמפעילות או באמצעות רומים מבושלים).
בשניה הראשונה שהדלקתי את המכשיר לא שמתי לב, אבל כל המכשיר, כולל הממשק, מתוכנן לשימוש במצב מאונך (Portrait). למעשה הכל יותר דומה לממשק של טלפון ענק מאשר טאבלט קטן. החל מסידור הכפתורים במגירה למטה (וכפתור אפליקציות מרכזי) דרך שורת ה-Notifications העליונה והאוריינטציה שלא משתנה כשמטים את הטאבלט למצב אופקי.

ב-JB הכניסו מערכת Notifications חכמה אשר מאפשרת להציג מידע נוסף בתוך ה-Notification עצמו. לדוגמא קריאה של התחלת המייל מתוך ה-Notification, במקרה של מספר מיילים ניתן לראות גם ממי קיבלנו את המיילים ללא כניסה ל-Gmail. תכונה זו אפשרית על ידי Pinch-to-zoom על ה-Notification . כמו כן ניתן לעשות Snooze לפגישות, לעשות Share לתמונות או הורדות. הסוגיה היחידה שקצת מפריעה היא שמסך ה-Notification לא יורד עד הסוף (לעומת בסמארטפון) ואז הוא תקוע באמצע ו"קשה" יותר לסגור אותו.

כאשר בארה"ב קונים את ה-Nexus 7 מקבלים 25$ לקניה ב-Google Play. כמו כן מקבלים את Google Music, Play books, Play Magazines ו-Play Movies & TV. בתור ישראלים אסור לנו לפסוח על האפשרות לקבל את מה שלא מגיע לנו. וכך גם אני..."אני רוצה את ה-25$ שמגיעים לי, בבקשה"
בעת ההדלקה של המכשיר יש צורך להתחבר באמצעות VPN לפרוקסי אמריקאי. אני השתמשתי במדריך הפשוט הזה. תוך שניות הופיעו לי האפליקציות שלעיל ואחרי 10 דקות כבר ראיתי את ה-25$ מחכים לי ב-Google Wallet (כמובן שהייתי צריך להכניס את פרטי האשראי שלי לפני האקטיבציה). ה-25$ יכולים לשמש אותי לרכישת אפליקציות, ספרים, מוזיקה או סרטים (כאשר למעט אפליקציות לכל השאר צריך להפעיל את ה-VPN כדי להוריד תכנים).

סרטון קצר שהכנתי להראות איך המכשיר מתפקד:



סיכום:
כשקניתי את ה-Nexus 7 הוא היה אמור להיות מתנה לבני בן ה-3. בעיקר בגלל שהוא היה טוחן לי את הטלפון בלראות YouTube ולשחק פאזלים. סיבה שניה הייתה בכדי שיהיה טאבלט קטן בבית כדי לגלוש בסלון כשאני בעבודה עם ה-TF700. אז בחרתי ב-Nexus 7 משיקולי איכות ביחס למחיר. הרי טאבלטים סינים זולים ב-150$ לא הייתה בעיה למצוא לפני יציאת ה-Nexus 7, אבל איכות המסך והמעבד שלהם הייתה ירודה ביותר.
אז רציתי טאבלט פשוט וזול ואני יכול להגיד שהתאהבתי. מספר מקומות ברשת אמרו שזה טאבלט ה-7" הכי טוב שיצא אי פעם (וחלקם עדיין מחזיקים בדעה זו גם לאחר יציאת הKindle fire HD). הממשק האיכותי, המסך היפיפה ומערכת ההפעלה שפשוט גורמת לך להרגיש מושלמת. לאחר הרבה ניסיונות, גוגל הצליחו להגיע לרמת האינטגרציה והחלקות ש-iOS הגיעה בזמן השקתה. רק שמעבר להשוואת הפערים בתחום הזה, אנחנו מקבלים את כל יתר ה-goodies שמערכת אנדרואיד פתוחה נותנת לנו.
המכשיר הינו אחד המכשירים המשלבים תוכנה, חומרה, עיצוב וממשק לחבילה אחת מושלמת. אין ספק שה-Nexus 7 נמצא ברמה משל עצמו ויתחרה ראש בראש לא רק באמזון אלא גם ב-Ipad mini המגיע בקרוב. רק שהפעם הקרב בין הענקיות לא הוכרע וה-Nexus 7 הולך לעמוד בו בכבוד.



שתהיה לכולנו שנה טובה ופוריה, שסוללות מכשירנו תהיינה תמיד טעונות, ששדרוגי תוכנה ירבו כרימון ושנחשף לטכנולוגיות חדשות הבאות עלינו לטובה.

סקירה של האסוס אינפיניטי TF700

 שלום לכולם,

זוהי הסקירה הראשונה שאני עושה בפומבי על גאדג'ט בכלל וטאבלט בפרט.

מספר חודשים ארוך חיכיתי בכדי לקנות את הטאבלט המושלם. לא אפתח בויכוח מדוע לא IPAD אך ההחלטה שלי הייתה ברורה. אני הולך על אנדרואיד.

כבר בספטמבר אשתקד כמעט קניתי את הגאלאקסי 10.1 הראשון וכשגיליתי כשלכל יציאה (USB HOST או HDMI) אצטרך דונגל אחר, ויתרתי.

עקבתי אחרי הTF101 שעל פניו היה מועמד איכותי אך ידעתי שבחודשיים הקרובים אמור לצאת ה-TF201. אז החלטתי לחכות.

ואז יצא ה-TF201 של אסוס והתגלה כדגם עם בעיות שונות ומשונות  כולל בעיה ברכיב ה-GPS כשלים בWIFI\BT שגרמו לי לוותר.

אסוס הבינו שעשו טעות ובMWC 2012 הציגו את האינפינטי ה-TF700 למורת רוחם של רוכשי ה-TF201 הטריים. החלטתי שזה יהיה הטאבלט הראשון שלי.

המשך בכתבה:

מבחינת מפרט הוא סיפק את כל מה שהייתי צריך (המפרט נלקח מאתר הייטק זון):

מעבד 4 ליבות : NVIDIA® Tegra® 3 Quad-core CPU 1.6GHz
מסך מדהים : Super IPS+ 10 נקודות LED
ברזולוציית FULL HD +1920x1200
המעבד המהיר ביותר שיוצר ע”י חברת NVIDIA עם ביצועים גרפיים יוצאי דופן בזכות מאיץ גרפי בעל 12 ליבות 12Cores GPU
זיכרון: 1GB DDR3
נפח אחסון: 32GB Flash הניתן להרחבה על ידי MicroSD.
זכוכית מחוסמת משופרת •Corning® Gorilla® Glass 2
סוללה: עד 9.5 שעות עבודה
מערכת הפעלה  Android Ice Cream Sandwich 4.0

תחנת עגינה (מקלדת) אופציונאלית אשר מספקת עוד כ-5 שעות עבודה. כוללת כניסת USB וסלוט לכרטיס SD.

תקשורת: , LAN 802.11 b/g/n@2.4GHz ,Bluetooth V3.0+EDR

מצלמות :קדמית 2 MP  ואחורית 8 MP
חיישנים
G-Sensor, Light Sensor, Gyroscope, E-compass, GPS

והכי חשוב עבורי: יציאת MicroHDMI מובנית.

את האמת, את רוב האקסוסריז והכבלים רכשתי 4 חודשים לפני כן כשחשבתי שאני קונה את ה-TF201 אז הכל כבר היה די מוכן לבואו של הטאבלט.

הטאבלט יצא לשיווק בארה"ב בסוף יוני רק בצבע אפור וב-10 לאוגוסט שוחרר לשיווק בעולם עם שני צבעים: אפור וזהב. כמו כן הטאבלט מגיע בשתי אפשרויות אחסון 16GB ו-32GB.

4 ימים אחרי זה והטאבלט היה אצלי ביד. המחיר: 3740 ₪ לדגם 64GB עם מקלדת. בארץ המקלדת לבד עולה 700-750 ₪ אבל עם קונים כבאנדל ההבדל הוא כ-200 ₪. ממליץ לכל אחד להשקיע את ה-200 ₪ בכדי להשיג פונקציונאליות גבוהה יותר, סוללה ארוכה יותר וכניסות USB ו-SD.

להלן סרטון שצילמתי על פתיחת הקופסא של ה-TF700:

בסרטון אני מציין בטעות שאין אותיות עבריות למקלדת. מספר דקות אחרי סיום צילום הסרט גיליתי שטעיתי ואכן  המקלדת בעברית.

מראה חיצוני:

הגב המוזהב (בתאורה מסוימת נראה גם כסוף) עשוי מאלומיניום אשר בקצהו העליון פס מפלסטיק בצבע תואם אשר אמור לפתור את אחת הבעיות שהיו ברכיבי התקשורת של הTF201.

 

למעלה: כפתורי הווליום והכיבוי/הדלקה. לא ברור מדוע הם החליטו לשים את כפתורי הווליום למעלה. המיקום שלהם לא אינטואיטיבי וגם השליטה שלהם. כאשר הטאבלט במצב אופקי אתה שוכח לפעמים אם ה-Vloume up הוא הימני או השמאלי. במצב אנכי הם בכלל נמצאים למטה מימין וזהו מיקום לא נח בכלל. ב-TF300  הווליום נמצא בצד שמאל ומאפשר גישה הרבה יותר נוחה.

 

צד ימין: נקי מכפתורים

צד שמאל: יציאה לאוזניות ויציאת MicroHDMI וכניסת MicroSD.

 

ניתן לראות ששלי הגיע מסיבה לא ברורה עם כדורית קלקר תקועה בתוך הסלוט של הMicroSD...

למטה: מתאם קנייני של אסוס. חבל שלא שמו חיבור MicroUSB סטנדרטי אך כנראה שהיו צריכים זאת בשביל החיבור למקלדת.

מסך

הדלקה של המכשיר ואז מתגלה יופיו האמיתי של המסך Full HD. המסך חד מאוד ועוצמת ההארה שלו גבוהה ביותר ועולה במעט גם מהעוצמה של מסכי הSuper AMOLED של סמסונג (אשר ניחנים בבהירות גבוהה במיוחד).

כשנמצאים בחוץ ניתן להפעיל את מצב IPS+ אשר מוסיף עוד 25% לבהירות כך שגם בשמש ישראלית חזקה רואים היטב את המסך. הצבעים טובים ומאוזנים (לטמי) וקצת פחות "מצועצעים" ממסכי הAMOLED של סמסונג שם הצבע מאוד רווי (לטובה ולרעה, וזאת בעיני המתבונן בלבד).

גם כשעושים זום על טקסט הוא עדיין נשאר חד ולא מפוקסל. יש סיכוי שלא כל אחד יבחין בהבדל בינו לבין ה-TF300 אשר מגיע עם רזולוציה של 1200*800 אבל ישנם מצבים שאכן ההבדל נראה לעין.

שימושיות

ועכשיו, לשאלת השאלות: אז מה עושים עם טאבלט מלבד לגלוש באינטרנט בסלון או לראות YouTube?

דבר ראשון שעשיתי היה להוריד סרטי HD שיש לי למכשיר בכדי להתרשם יותר מאיכות המסך.

מחבר את הכבל למחשב (Win XP) וכלום... המחשב לא מצליח לראות את הטאבלט כ-Mass Storage. מנסה להעביר אותו למצב אחסון "מצלמה" אבל אז אפשר לראות רק את התיקייה של התמונות.

קורא באינטרנט ומנסה להבין מה צריך לעשות. מסתבר שצריך להוריד (לחלק מהמחשבים...לא כולם) דרייברים שתואמים. הדרייברים הם חלק מה-Asus sync suit אבל מסיבה לא ברורה התוכנה לא מופיעה בעמוד של TF700. הייתי צריך למצוא אותה בעמוד של TF101. באמת ,אסוס, ככה לא מברכים חברים חדשים.

הורדה של התוכנה ותוך 3 דקות המכשיר מזוהה בתור מכשיר מדיה וכל התיקיות נגישות. לגבי התוכנה עצמה, לא השתמשתי בה ולא היה לי צורך להפעיל אותה בכלל לאחר התקנת הדרייברים.

העברתי קבצי 720P ו-1080P למכשיר. מסתבר שלא כל הקבצים עובדים בכל התוכנות . אני יכול להמליץ על BSPlayer אשר עד לרגע זה "אכל" כל קובץ שזרקתי עליו.

לאחר הכנסת יוזר וסיסמא ל-Google כל האפליקציות שלי הותקנו בטאבלט. מאחר וה-TF700 הינו בין הראשונים עם מסך Full HD (ביחד עם הACER A710) ישנן אפליקציות שהכיתוב קצת קטן אבל עדיין קריא.

הזרמת סרטים מהמחשב הייתה קלה במיוחד. במחשב מותקנת תוכנה בשם PS3MediaServer אשר כבר משמשת אותי להזרמה ל-PS3 אשר נמצא בסלון. התקנת אפליקציה בטאבלט בשם UpnPlay ותוך שניות כל התיקיות המשותפות מופיעות על גבי הטאבלט

כמו כן ניתן להשתלט על המחשב (Remote Desktop) בקלות עם התוכנה של Splashtop המצורפת לטאבלט. הגדרות מינימליות ואפשר לעבוד עם הטאבלט כמעט כפי שעובדים על נטבוק. אפילו סרטים עם סאונד עבדו מעולה כמעט בלי Delay. התוכנה שמגיעה עם הטאבלט מאפשר גישה רק למשחב שנמצא באותה רשת. מחוץ לבית זה לא עובד. בשביל להשתלט מחוץ לבית מומלץ להשתמש ב-Jump Desktop.

סרטון קצר שעשיתי המדגים את היכולות השימושיות של המכשיר:

טאבלט עבודה

היתרון הבולט מבחינתי לטאבלט הייתה המקלדת שמספקת פונקציונליות נוספת מעבר לעובדה שהיא מאריכה את חיי הסוללה של הטאבלט. בשילוב בין השניים, אנשים הסובבים אותי חושבים שזה נטבוק חדש, ורגע התוכחה שלהם מגיע כשאני מנתק את המסך ומגיש להם אותו. איזה אושר זה להיות גאד'גט פריק.

המקלדת קטנה אך מסודרת היטב מבחינת המקשים. לקוח מספר דקות מועט להתרגל לגודל החדש ולפידבק של המקשים השטוחים. במקלדת ישנם הרבה מקשי קיצור יעודיים שעושים את העבודה יותר קלה.

 

מבחינת תוכנות, הטאבלט מגיע עם Polaris Office שנחשבת תוכנה טובה מאוד. כל המסמכים שאני עובד עליהם כתובים באנגלית ולכן היא משרתת אותי למטרותיי. עם זאת, לעיתים יש צורך לכתוב מסמך בעברית. בדיקת המבחן שלי לתמיכה טובה בעברית היא כתיבת משפט בעברית מיושר לימים כשתוכו ישנן מילים באנגלית. לשם הבדיקה ניקח את המשפט הבא "בוקר טוב לך, good morning to you, מה שלומך?". אני חייב לציין שכל התוכנות שניסיתי (בתשלום וחינמיות) כשלו במבחן הזה.

בחלקן אין בכלל ישור לימין כמו שצריך, בחלקן כתיבת מילה באנגלית מקפיצה אותה לתחילת המשפט ומפה אתה רק יכול להסתבך (מזכיר את אופיס 95 בזמנו). היחידה שהתקרבה לביצוע סביר הייתה KingSoft Ofiice אשר תומכת תקין בישור לימין אבל המילים באנגלית יוצאת בסדר הפוך (לא האותיות , רק המילים).

מפתיע אותי שאין תמיכה טובה ומושלמת לישור לימין שכן תוכנות פשוטות כמו Whatsapp תומכות באופן מושלם ועוברות את המבחן בקלות.

עדכון:

מסתבר שאם מעבירים את המכשיר לשפה עברית (שלי היה באנגלית) העברית דווקא כן נתמכת טוב בפולריס. להלן מסמך דוגמא שיצרתי בפולריס:

קישוריות

הבדיקה הראשונה שביצעתי הייתה לבדוק את ה-GPS. יצאתי למרפסת הדלקתי את הGPS ותוך פחות מ-10 שניות קיבלתי FIX מיותר מ-7 לווינים. מסקנה – ה-GPS עובד הפעם.

ה-WIFI וה-BT עובדים מצוין ויש קליטה טובה ברחבי הבית.

מצלמה

ביננו, אף אחד לא מצפה לצלם בטאבלט את מסיבת הסיום של הילדים אבל אני יכול להגיד שאיכות המצלמה היא טובה ומתמודדת טוב במצבים של אזורים מוצלים ומוארים, חושך (באמצעות פלאש חזק דיו) ובלי מאמץ בתנאי אור טובים.

ביצועים

אני לא אכנס לכל "מבחני המאמץ" שמבצעים לטאבלטים מאחר והרבה אתרים כבר בדקו אותו והציגו את התוצאות. אני בחנתי אותו בתנאי עבודה מאומצים וחשוב יותר להרגיש איך הוא עובד ביום יום מאשר מבחני Benchmark.

הטאבלט בעל 4 הליבות אכן פועל במהירות ויציב לאורך זמן. פתחתי מספר ישומים במקביל והקפדתי לא לסגור אותם ועדיין התגובה שלו היתה חלקה ביותר. אני מניח שעם עדכון הגירסא ל-4.1 JB הוא יעבוד עוד יותר חלק. מבחינת משחקים, התקנתי את Dead Trigger ואת ShadowGun. בהתחלה שניהם קרטעו וקיבלתי Flicker  מוזר שתקע את המשחק. אחרי סופט ריסט המשחקים רצו בלי בעיה עם גרפיקה מדהימה והרבה אקשן על המסך.

סיכום

הטאבלט הראשון שלי אכן נמצא בקצה הטכנולוגיה הנוכחית. המכשיר מהיר מאוד ומספק את הסחורה. העיצוב יפה והמשקל שלו נח להחזקה לזמן ממושך. משחקים ואפליקציות עובדות בצורה חלקה מאוד והמסך משאיר בך רושם לאורך זמן. לתקופה קצרה היה לי גם את ה-TF300 אשר בעל מסך פחות חד וגימור פלסטיקי אך עם אותה חומרה. בראיה לאחור ההבדל של כמעט 1000 ₪ בין הדגמים אינו מוצדק לכל האנשים אך זה כל הכיף בלאהוב גאדג'טים.

למי שמעונין בטאבלט אשר יכול לשמש כתחליף ללאפטופ, אז האסוס אינפיניטי TF700 בהחלט נראה כמועמד מוביל. הוא לא מהווה תחליף מושלם לנטבוק אבל במכלול כל האפשרויות שלו הוא בהחלט מספק את הסחורה.

 

הולכים לאיבוד וחזרה - חלק ג' (ואחרון)

אז חזרנו ב-1 בלילה הביתה מחרג'וקו. אני החלטתי שאני בבוקר נוסע למקום בשם פוג'יקיו (Fuji-Q) שזה פארק שעשועים למרגלות הר פוג'י עם רכבות הרים מטורפות. שותפתי למסע לא רצתה להיות שותפתי למסע הספציפי הזה.
יושב על האינטרנט מברר דרכי הגעה למקום. מסתבר שיש אוטובוס לשם. אבל הוא מלא בבוקר ויש פנוי רק ב-12 בצהריים. אמרתי לעצמי שאני אסע ברכבת. זה אמור להיות 2 החלפות רכבת ומגיעים אחרי שעה ושלושת רבעי. בחזור הזמנתי מקום באוטובוס בשעה 16:18.(יחי הדייקנות)
בגלל בעיות טכניות, יצאתי למסע בשעה 8:23 בבוקר. שאטל לתחנת רכבת, ומשם רכבת לתחנת הרכבת הגדולה Shinjuku.
איך שאני מגיע ל-shinjuku אני רואה שיש לי 2 דקות לרוץ ולהחליף רכבת ל-Otsuki. ריצה מטורפת והדלתות נסגרות מאחורי.
עכשיו שקט...יש לי לפחות שעה ברכבת עד ל-Otsuki. אחרי 40 דקות הרכבת עוצרת כמה שנראה התחנה האחרונה שלה. כולם יורדים. אני שואל את הכרטיסן והוא מסביר לי שעוד רגע מגיעה רכבת המשך על אותו קו. צדק. 2 דקות והגיעה הרכבת שאספה אותנו למחוז חפצנו.
עוד 45 דקות עוברות. עוד פעם הרכבת עוצרת. הפעם זה ברור שאנחנו לא בקנזס יותר. תחנה מכוערת אשר מזכירה תחנה ישראלית בשנות ה-80. אני שואל מתי תגיע הרכבת הבאה. עוד 30 דקות. מחכים בחום המטורף. עולים על הרכבת בתקווה שזאת תביא אותי ל-Otsuki. ואכן התחנה האחרונה שלה היא Otsuki.  רק שלקח לה עוד 45 דקות להגיע לשם.
עכשיו אני צריך לתפוס את הקו המקומי של האזור עד לפארק עצמו. כמובן שהרכבת הבאה יוצאת רק עוד 35 דקות. שוב מחכים.חשבתי שבגלל שאני כבר באיזור עצמו, הרכבת הפנימית תביא אותי במספר דקות לפארק.
הרכבת, שצבועה ומעוטרת בצבעים של תומס הקטר (סדרה לילדים למי שלא מכיר) איטית בטירוף.
מסתבר שהיא גם עוצרת כל 100 מטר.
ושהיא צריכה לטפס מגובה 350 מטר מעל פני הים עד לגובה של 805 מטר.
ושזה לוקח לה יותר משעה.
ושהעלות מטוקיו ועד רגע זה עלתה לי 2300 ין. שזה 120 ש"ח. לכיוון.
בשעה טובה הגעתי. בעצם זאת לא הייתה שעה טובה. השעה הייתה 12:45. מה שאומר שלקח לי 4 שעות (!!!) להגיע לאזור שבאוטובוס הוא פחות משעתיים נסיעה. לפחות הספקתי לשמוע את כל המוזיקה שהייתה לי בטלפון


"תן לי כרטיס לכל המתקנים" אני אומר בגאווה. המחיר הוא 5000 ין (250 ש"ח). "אתה בטוח?" שואל הקופאי, "שים לב לתורים". הוא מפנה אותי לשלט עם שמות כל המתקנים הפופלריים ולידם זמן ההמתנה. בשעות.
Fujiyama - שלוש שעות וחצי
Eejanaika - שלוש שעות ו-45 דקות
Takabisha - שלוש שעות
וכן הלאה וכן הלאה...הבנתם את המסר. כל המתקנים המבוקשים מעל 3 שעות. השעה כמעט 13:00 ויש לי אוטובוס בשעה 16:18. כלומר במקרה הטוב אני אספיק למתקן אחד.
מבין את הרמז של הקופאי, אני קונה כרטיס כניסה ב-1300 ין ועוד כרטיס אחד למתקנים היקרים ב-1000 ין.
עכשיו יש לך 3 שעות ומתקן אחד. איפה תשקיע את הזמן שלך?
החלטתי לעשות מתקן אחד פחות שווה שהיה לו תור של 20 דקות. בקטנה. גם בארץ יש כאלה.
מסתבר שכל הרכבות הרים במקום שברו את שיאי גינס בזמן פתיחתן. כל 5 שנים הם מקימים רכבת חדשה.
Fujiyama הרכבת מ-2001 נסגרה לפתע בשל רוחות.


EEjanaika הגיעה כבר לתור של 4 שעות. שם כל מושב תלוי מחוץ לפסים ויושב על ציר כך שלא רק הרכבת מתהפכת גם אתה יכול להתהפך בכיוון אחר.

נותרתי עם Takabisha - זמן המתנה שעתיים ו-40.



נכנסתי לתור המסודר.
עכשיו, אנחנו ישראלים. אין אמונה בלוחות זמנים. אני כל הזמן מפקפק בזה שהם בטוח טועים בתזמון. הרי יש רווחים גדולים בין האנשים. אין סיכוי שזה יקח את כל הזמן הזה.
בינתיים ממשיך לשמוע  מוזיקה. בשעה 14:30 אחרי שעה וחצי בתור אני נזכר שלא אכלתי לפני כן. שכחתי גם להשתין.
מבקש אישור מאלה שלפני לזכור שהייתי איתם בשעות האחרונות ושישמרו לי את התור.
רץ מהר לפיצריה שהייתה שם, דוחף שני משולשים ונאגטס ב-50 שקל וחוזר לתור.
השעה כבר 15:30 ואני עדיין בתור. לפתע...מתחיל לטפטף.
אחרי 10 דקות מפסיק.
אני כבר רואה את הכניסה למתקן. איזה אושר. השעה 15:45 ועוד 10 אנשים לפני. אני מספיק למתקן ולאוטובוס.
שוב הגשם חוזר. הפעם בגדול.
הודעה בכריזה ביפנית. אני לא מבין כלום. ואז זעקות אכזבה ממלאות תור של יותר מ-1000 איש.
מפסיקים את המתקן עד שיגמר הגשם. איזה דכאון. נסעתי 4 שעות, חיכיתי בתור כמעט 3 שעות והאוטובוס שלי מגיע עוד 20 דקות...האם כך נגמרה החוויה שלי ב פוג'יקיו?
כולם מתיישבים על הרצפה באכזבה...ועדיין ממשיכים לשחק בפלאפון שלהם.

15:59 - כריזה מפלחת את האוויר. שוב ביפנית. צעקות שמחה מפלחות את האוויר החם. פותחים את המתקן שוב.
4 דקות ואני נקשר בכיסא לנסיעת הרכבת הכי מטורפת שהייתה לי בחיי. השיא גינס שהרכבת הזאת רשמה זאת הנפילה הכי חדה בעולם, 121 מעלות. מה שאומר שאתה נופל הפוך.

מתחילים בחושך... הרכבת מתחילה לסוע. ולפתע (כי אתה לא רואה כלום), דרופ קטן והרכבת מתחילה לתפוס תאוצה, שני היפוכים ואתה מתחיל לראות את האור. הרכבת מאיטה.
אתה אומר לעצמך , כמו בכל רכבת הרים שהיית, עכשיו יעלו אותנו למעלה עם השרשרת כדי להגיע לנקודה הגבוהה ביותר.
טעות הייתה בידי. הקרון תפס תאוצה מטורפת בעצמו (על ידי לחץ אוויר כנראה) ומעמידה במצב שטוח אתה עף קדימה לכמה לופים וסיבובים.
ושוב האטה, ואתה רואה מולך מגדל ענק.


שתבינו שהעליה מצד שמאל היא 90 מעלות. אתה מרגיש את כל הגוף שלך נמחץ למושב. ובתור חובב הנדסה אני רק חושב על הכוחות הפועלים על הקרון ומה קורה אם השרשרת שמעלה אותנו למעלה מפספסת זיז אחד ואנחנו צונחים אל מותנו.
רגע לפני ה-DROP מצלמים אותך ואז שחרור...

נסיעה כזאת מטורפת לא חוויתי מעולם. אנא השקיעו 2 דקות בכדי לנסות ולחוות את מה שאני חוויתי:



אחרי הדרופ הגדול, מתחיל לרדת גשם. ואני מרוצה. הספקתי למתקן לפני שיסגרו אותו שוב.
אז חיכיתי 3 שעות בתור בשביל 2 דקות של אדרנלין. שווה? כנראה שכן. האם הייתי עושה את זה שוב? כנראה שכן. אבל הפעם הייתי לוקח את האוטובוס ומגיע מוקדם בבוקר ונשאר יום שלם.

השעה 16:08 . יוצא בריצה מטורפת מהמתקן לכיוון תחנת האוטובוסים. מחייבים אותך לעבור דרך חנות המזכרות כדי לצאת. החנות עמוסה, ואני נאלץ לדחוף יפנים שעומדים במעברים הצרים.
מגיע ב-16:15 לתחנה ועכשיו צריך לעמוד בתור לקחת את הכרטיס שהוזמן לי מראש. כולי בלחץ שהאוטובוס שמחכה כרגע בתחנה יצא בלעדי.
הבחורה מוצאת את ההזמנה שלי. "האוטובוס שלך מאחר" , "יש פקקים בגלל הגשם", "יגיע עוד חצי שעה, ויקח לו יותר זמן לחזור לטוקיו". האם יש עוד משהו שיכול להשתבש היום?
בשעה 16:50 מגיע האוטובוס המיוחל. לקוח לי 3 שעות להגיע חזרה לטוקיו.
השעה 19:45. להספיק לחזור לעשות קניות אני לא אספיק. מתברר שמסביב לתחנת Shinjuku אליה הגעתי יש הרבה חנויות כלבו.
נכנסתי לראשונה, מסתבר שזה סניף של 6 קומות של מכשירי חשמל של אותה חנות שראיתי ב-Akihabara. סיבוב קצר ומהיר ויצאתי עם רמקול בלוטות' נייד ב-240 ש"ח (במקום ב-550 בארץ).
כל החנויות האחרות כבר סגורות. אין שום חנות שאני יכול לקנות מתנה ליונתן. הם גם לא מבינים מה זה חנות צעצועים.
מת מרעב ולא נשאר לי כמעט כסף מזומן. מעדיף לשמור את מה שיש לי לרכבת חזרה לשדה תעופה למחרת.
במקדולנדס לא מקבלים אשראי. כספומט לא מצאתי. אז חזרתי חזרה למלון.
בשעה 23:00 אני הולך למסעדה נחמדה ליד המלון כי שם מקבלים אשראי. אוכל ב-40 שקל ארוחה נחמדה של המבורגר (בלי לחמניה) נקניקיה, נאגטס ותפו"א אפוי. לא רע.

חצות. בשעה 5 וחצי בבוקר אני צריך כבר להיות בדרך לשדה. צריך להתרחץ, לארוז את המזוודה.
השעה כבר 2:30 אחרי כל הסידורים הללו. אין כבר טעם לישון. נישן בטיסה.

קבענו ב-5:30 למטה. שאלנו מראש אם יש בעיה להשיג מונית בבוקר. אמרו שלא. תמיד יש.
התלבטנו בין נסיעה באוטובוס מפתח המלון או רכבת מהתחנה הקרובה (מונית עד לשם). כתוצאה מפחד לאחר לטיסה העדפתי לקחת רכבת ולהימנע מבלת"ם של פקק תנועה כזה או אחר.
5:30 בבוקר ועושים צ'ק אאוט. אני משלם על החדר שלי, שותפתי על החדר שלה.
הכרטיס שלה לא עובר. מנסים שוב. לא עובר.
אני כבר בלחץ, "אני אשלם משלי", אני מציע. ההצעה לא התקבלה. בסוף הם הסכימו לעשות חיוב ידני עם שובר. רק שהם לא ידעו איך עושים את זה, אז הם התקשרו לחברת האשראי.
יוצאים החוצה. אין מוניות. מבקשים שיזמינו מונית. אני רואה את הקונסיארז' יוצא לאמצע הרחוב ומנסה לתפוס מונית.
מה הסיכוי שבשעה 06:05 בבוקר מישהו יעבור ברחוב שלנו.
לרכבת של 06:07 כבר לא נספיק. לבסוף השגנו מונית והגענו לתחנה ב-06:13. רוצים לקנות כרטיס לרכבת של 06:18. היא לא מסכימה למכור לנו בטענה שלא נספיק לרכבת. אנחנו מתעקשים ובינתיים כבר 06:17. אכן כבר אין סיכוי.
רכבת הבאה ב-06:47. מגיעה לשדה ב-07:50. הטיסה ב-09:25. בסוף הגענו באותו זמן של האוטובוס.
יש לנו שעה וחצי לעשות צ'ק אין, בידוק, ביקורת דרכונים ובורדינג.
מגיע לצ'ק אין ורואה תור ארוך מאוד של אנשים. מנסה לדבר עם האחראית להגיד לה שיש לי טיסה עוד שעה ושאני לא יכול לעמוד בתור הזה או שאני אפספס את הטיסה.
"כולם באותה טיסה כמוך", היא משיבה. אני מתאכזב. עם זאת, יאמר לזכותם שבדלפקי צ'ק אין יושבות 12 נציגות שמתקתקות עבודה.
עברנו את הצ'ק אין, עכשיו תור ארוך לבידוק.
ואחריו תור ארוך לביקורת דרכונים.
והנה אני בדיוטי פרי היפני. 7 דקות לפני הבורדינג.
בזווית העין אני רואה חנות מזכרות של Asakusa. נכנס ורואה מסוק על שלט. 120 שקל. בארץ הוא עולה 200. קונה בשארית הכסף שלי את המסוק ליונתן ורץ לבורדינג. עוד חנות הפעם מזכרות של Akihabara. נכנס ומוצא בובת עץ קטנה וחמודה לאמא שלי. משלם במטבעות האחרונות שהיו לי. נשארתי עם 3 ין בכיס (חצי אגורה בשבילנו).

זהו מתחילים את המסע לארץ, שעתיים לסיאול, המתנה של 3 שעות ועוד טיסה ארצה של 12 שעות.
לפחות היה לי מושב שלישיה ריק רק בשבילי, אז ישנתי רוב הטיסה.
חזרנו ארצה....נגמר המסע.

כשחזרתי לארץ, שאלו אותי איך היה. עניתי "היה קשה, ולא ממש הספקתי להינות". לאחר כתיבת הבלוג הזה על כל הנרגנות שבו, הבנתי שעברתי חוויה שאזכור אותה לנצח. היא אומנם לא משנה גורלות ולא מעצבת את אישיותי אך עם זאת אני מודה שעברתי אותה, למרות שיכולתי להנות בה יותר.

ברצוני להודות לקוראיי הנאמנים. בדור הנוכחי שבו אין לאנשים סבלנות והודעות על מצבנו (סטטוסינו, טוויטרינו) מסתכמות ב-140 תווים, אני שמח לשמוע שהייתה לכם סבלנות ועיניין לשמוע את סיפורי. זה אינו דבר טרוייאלי בעידן האינסטנט.
אני מקווה שנהנתם לקרוא, ושהצלחתי להעביר לכם את מה שחוויתי.
נתראה בצד השני של המקלדת, פנים מול פנים, במהרה.

אז בברכת להתראות ביפנית -
( Sayonara (sai-yon-nah-rah

הולכים לאיבוד וחזרה (חלק ב')

קוראיי הנאמנים ביותר יושבים וקוראים כעת את סיפור סוף המסע. מחשבה זו נותנת לי אושר פנימי אשר מחליף אט אט את הזעם העצור בתוכי.

יום ראשון. חופש. כולם המליצו לסוע לקאמהקורה (Kamakura). פרבר קטן לא רחוק מטוקיו (כשעה וחצי ברכבת).
"מה יש שם לראות?" שאלתי את כל מי שסיפר לי על המקום. "יש את הבודהה הגדול". מדהים, פשוט מדהים. אני ומקדשים לא כל כך הולכים ביחד. לא בגלל שאני איזה גדול בתורה. יותר בגלל שאין לי סבלנות ואני ממצה מאוד מהר. יותר מעניין אותי איך בנו את המקדש בלי חתיכת ברזל, ריתוך, שיבוב אלא הכל מעץ וחיבורי עץ. זה מדהים.
אמרו לסוע לקאמהקורה, ניסע לקאמהקורה. שאני אהיה ביפן ולא אגיד שהלכתי לראות את הבודהה הגדול?

ירדנו מהאוטובוס הייתה לנו מפה קטנה שמלאה במקדשים. התחלנו ללכת לגדול מבינהם. המקדש אכן יפה ונמצא גבוה מאוד אחרי 245 מדרגות תלולות (לא באמת ספרתי, אבל באמת טיפסתי). אי אפשר לצלם בפנים את התפילה, חבל.
בינתיים מתחיל לרדת גשם. שזה הביטוי הבסיסי ל-100% לחות בנוסף ל-32 מעלות שכבר היו באוויר. איפה המניפה שקיבלתי באחת החנויות? היה מתאים לי עכשיו. גם בדיוק הבנתי למה היפנים מחלקים כמתנות מטפחות מכוערות. קיבלתי שתיים כאלה ורק עכשיו קלטתי למה זה. כל הפנים שלי זיעה.

המקדש הראשון הוא באמת הגדול ביותר. הוא יותר פארק ענק ומיוחד מאשר מקדש. ישנה ביצה ענקית ובתוכה צפרדעים ונרקיסים וצמחי ביצה אחרים. ישבתי שם יותר מחצי שעה. אחת הסיבות הייתה שזה המקום הראשון ביפן שראיתי שיש ספסל. כן ספסל, בכל טוקיו לא מצאתי ספסל אחד למנוחה. מבחינתם, שתעמוד עד שיהיה לך נמק ברגל.
הסיבה השניה היא שהייתה שם בריזה נעימה ולא הייתי מוכן לוותר עליה כל כך מהר.

הלאה למקדש הבא...לבודהה הגדול. בוא נראה מה הסיפור שנסעתי לכבודו כמעט שעתיים. אפילו בשביל אישתי לא נסעתי שעתיים. העדפתי להכיר מישהי מראשון לציון שיהיה כמה שפחות נסיעות. מזל שעכשיו אנחנו גרים קרוב אחד לשני. ככה אין כמעט פקקים.
להלן הוראות הגעה לבודהה הגדול:
1. קח רכבת מטוקיו לקאמהקורה - 30 ש"ח.
2. קח אוטובוס מתחנת מרכזית קאמהקורה למקדש - 15 ש"ח.
3. שלם בכניסה למקדש 15 ש"ח.
4. אם אתה מעונין לטפס בחושך, בחום, בצפיפות בתוך הבודהה - 5 ש"ח.
כל זה...בשביל זה:

עכשיו שאני מסתכל על התמונה הזאת...זה נראה כאילו עשיתי פוטושופ. כאילו לא באמת הייתי שם. אבל אני נשבע לכם, הייתי שם ...יש לי קבלות להראות לכם...

יאללה לפחות יש חוף ים בקאמהקורה. בוא נבדוק אותו.

החוף עצמו יפה. מים שקטים יחסית עם חול בצבע יותר כהה מאשר בישראל.

הרבה מגיעים לחוף עם השמשיות/אוהלים האלה. נראה כאילו הם באו לשרוץ פה איזה שלושה ימים.

לא ברור למה, אבל יש להם קטע עם גלגלי ים. הרבה מבוגרים נכנסים לים עם הגלגלים האלה.
בישראל נהוג להיכנס לים עם צמיגים...
ובוגי...
ולשחות צפונה...
וכמובן, לעזוב את הדגל.






עברתי ליד מועדון חוף שהייתה שם מוזיקה מגניבה. בכניסה יש דלפק רשום עליו באנגלית "Information". ניסיתי לבדוק איזה מידע אני יכול לקבל. שאלו אותי אם אני רוצה להיכנס, שאלתי כמה עולה. "בחינם". אמרתי סבבה. שמו לי סרט על היד (כמו במסיבות מגניבות) ונתנו לי להיכנס. אין ספק שלמקום היה פוטנציאל, אבל שום דבר לא באמת קרה שם. היו שם הכנות למסיבה/הופעה בהמשך היום. עכשיו אני שואל את עצמי, אם הכניסה חינם...למה לעזאזל שמו עלי את הסרט המטופש הזה????

חוזרים לטוקיו. התלבטות: הרגליים גמורות, אני רעב ואין לי כח. האם לחזור למלון לנוח ולצאת בערב או לעשות עוד עצירה במקום שחייבים לראות בטוקיו?
באשר נפלנו, נפלנו. נמשיך למגדל טוקיו. הרי מתי נהיה עוד פעם בטוקיו?
Tokyo Tower נבנה בהשראת האייפל לשם מגדל תקשורת במרכז טוקיו. גם הוא משקיף על כל טוקיו ונראה מדהים בלילה. אנחנו הספקנו להגיע בין ערביים ולהנות גם מראות טובה וגם משקיעה יפה.

 מלמטה למעלה, זה באמת נראה גבוה...

 גם מלמעלה בגובה 150 מטר, זה נראה גבוה...

 ממבט כלפי מטה זה כבר מפחיד. יש אפשרות לעשות באנג'י מפה???

כן, אני עדיין עם אותה חולצה. שחום כאילו יצאתי ממשמרת שלמה בתנורים של אבולעפיה.











מכירים את המשפט של כל מורי הדרך בישראל? "ביום טוב, אפשר לראות מכאן את החרמון..." אז במקרה שלנו אפשר לראות את הר פוג'י (על Fuji שמעת???)

וככה המגדל נראה בלילה


כבר מאוחר...נחזור למלון, נתרענן קצת ואז נלך לאכול. המליצו לנו ללכת לחרג'וקו (Harjuku) שם יש את כל הפנקיסטים עם התלבושות המגניבות/מזעזעות שלהם.
קבענו ב-8 למטה אין לנו כסף מזומן אז נצטרך להוציא בסופר. כמובן שפספסנו את ההסעה לתחנת רכבת. טוב, נחכה ל-8:15. עולים לשאטל. השותפה שלי למסע שחכה את הפתק עם הקוד בחדר. ירדנו באמצע הדרך חזרנו ברגל למלון.
שוב עלינו על השאטל , השעה כבר 8:45. נחפש סופר ליד התחנת רכבת. כמובן שדווקא שצריך, אין.
לא משנה כבר, אני אשלם על הנסיעה , רק צריך להתקדם כבר.
הגענו לתחנת רכבת חרג'וקו בשעה 9:45. כל הפנקיסטים כבר הלכו הביתה. אז אין לי תמונות.
מסתבר שזה רחוב שבו יש את כל החנויות המערביות. מטומי, דרך דיור ועד H&M. אבל כבר היה 10 בלילה אז הכל כבר היה סגור. אז אין לי תמונות.
בסוף אכלנו במסעדה מגניבה מאוד, עם מנות קטנות ומעולות. זה האנטריקוט שלי:

ולסיום, בהליכה לילית ברחוב המערבי השומם אני רואה פנים מוכרות. איזה כיף לראות ישראלים באמצע טוקיו.
מה הסיכוי שבאמת אני אראה מישהו שאני מכיר באמצע עיר של 30 מיליון תושבים?
ועוד בחרא-ג'וקו?
ועוד ב-12 בלילה?
אין ברירה חייבים להצטלם כדי שיהיה הוכחות:

לילה טוב יעל בר זוהר...גם לטוקיו הגעת.

חשבתי שיהיו רק שני חלקים לסיכום המסע, אבל כל פוסט יוצא ארוך מאוד. אז לצערי (או לשמחתכם) יהיה חלק ג' ואני מבטיח שהוא יהיה האחרון.
הנקודה הכי טובה בחלק הבא - שברתי שיא גינס. 

הולכים לאיבוד וחזרה (חלק א')

שוב שלום לקוראיי הנאמנים.
זהו החלק האחרון והמסכם של המסע שלי ביפן. בפוסט זה אספר על הימים החופשיים שלי ביפן ואבחנות נוספות שלא הספקתי בפוסטים הקודמים.
לכל מי שלא קרא את הפוסטים הקודמים , ניתן לקרוא אותם כאן מימין...

יום שבת, היום הראשון שלא צריך לקום לעבודה. תענוג. Fujita החתול היפני שלנו החליט שהוא לוקח אותנו לטייל בטוקיו.
"כל הכבוד לו שהוא משקיע זמן ביום החופשי שלו", אמרתי לעצמי. רק מאוחר יותר הבנתי שזאת הייתה טעות לתת לו לקחת אותנו.

קבענו ב-10:30 בתחנת רכבת Meguro אשר אליה יש שאטל מהמלון. הגיע החתול בחולצה פירחונית שחור לבן. לא נשמע אמין. איך פירחוני ושחור/לבן באותה חולצה? מסתבר שאצל היפנים זה הולך.
"לאן הולכים?", אני שואל. "לאקיהברה" הוא עונה. Akihabara זהו אזור של חנויות אלקטרוניקה וקומיקס רבות. מעבר לחנויות קטנות שמנוהלות על ידי פקסיטנים, הודים ואחרים יש שם גם חנות אחת גדולה של 8 קומות של מכשירי חשמל.
בתור חובב גאדג'טים אמרתי "הללויה". הגעתי לארץ המובטחת. אני הולך להתפנק. עכשיו אני אתחיל להנות מהנסיעה ליפן.
החנות נקראת Yodobashi Akiba על שם עקיבא בן זכאי שנלחם בעוז כנגד הכובשים היפנים בקרב על שקם אלקטריק.


כל קומה בחנות מחולקת לנושא: אביזרים למחשב (ממאווררים ועד מארזים), טלויזיות, לפטופים, קולנוע ביתי, מוצרי חשמל לבית (שואבי אבק, מזגנים וכיו"ב), צעצועים (לרוב יפנים הקשורים לקומיקס) ו3 קומות אוכל שאליהן לא הגעתי.

 

וכך חלפו להן ביעף 3 שעות. ואפילו לא קניתי כלום.
מחוץ ל-Yodobashi ישנן את החנויות הקטנות יותר שמוכרות ביותר זול. באחת החנויות ראיתי את מלאי הכבלים הכי גדול שראיתי בחיי. בתור חובב איסוף של כבלים (ובעל 3 ארגזים של כל סוגי הכבלים שהיו לי אי פעם) הרגשתי סוג של הארה. נזכרתי שחברים שלי היו קוראים לי Kobi Cable Maker.

לצערי לא היה לי זמן להתחיל לנבור ולראות אם אני צריך משהו לקחת הביתה.

הפסקה קטנה הלרוונטית לקוראיי המעשנים. יפן ארץ לא ברורה בנושא הזה. מצד אחד, אסור לעשן ברחוב למעט אזורים מסומנים. מצד שני, ברוב המסעדות מותר לעשן. לעיתים ניתן לראות 4 עדניות עם צמחים אשר מגדירות אזור עישון פומבי ומחוץ לאקיהברה ראיתי את האזור הבא:

חוצצי זכוכית ומאפרות באמצע הרחוב, וכולם באים לכאן כדי לעשן. וכולם כל כך ממושמעים.

משם, החתול החליט לקחת אותנו לאזור בשם אסקסה (Asakusa) שאמור להיות יותר יפני מסורתי. מסתבר שיפני מסורתי בתוך טוקיו זה פשוט בנינים יותר נמוכים (רק של 8 קומות ולא של 30-50). אבל יש שם מקדש. וכך ירדנו בתחנה הרלוונטית והתחלנו ללכת. וללכת. וללכת. כמעט חצי שעה.
בסוף הגענו למקדש ממוסחר שבתחילתו שדרה מלאה במזכרות מכוערות ויקרות ובסופו מקדש שבנוי כולו מעץ.

ניתן לראות את החולצה הפרחונית של פוג'יטה

בכניסה למקדש מומלץ (על יד בודהה) לעשות טיהור בשתי דרכים. הראשונה לעמוד מול כד ענקי מלא קטורת ולהעיף על עצמך חלק מהעשן. הדרך השניה היא לשתות ממזרקה מים שאמורים להיות מטוהרים.

אחרי 10 דקות שם, הבנתי את הקטע. הלאה למקום הבא.
בכל מקום מחלקים לך מניפות בתור פרסומת. מסתבר שהדבר נחוץ ושימושי מאוד בגלל הלחות המטורפת. למרות שזה נראה קצת נשי.

תפסתי שיחה מחוץ למקדש עם "נהג" ריקשה. ניסה לשכנע אותי לעשות סיבוב. 3000 ין לחצי שעה (150 שקל). גם לא הייתי מעונין וגם זה נראה לי לא יאה שבנאדם יסחוב אותי ברגל (לא חמור או סוס) ברחבי האזור.

משם הלכנו ברגל עוד חצי שעה (או יותר) לכיוון הנהר. החתול אמר שיש היום מופע זיקוקים של שעה וחצי לכבוד יום הים (או יום האוקיינוס, לא באמת הבנתי). אפשר לקחת סירה על הנהר עד המקום ששווה לראות אותם.
אחרי עוד הליכה ממושכת ניתן לראות מהנהר את ה- Sky Tree . זה המגדל הכי גבוה ביפן והשני בגובהו בעולם. מרחוק הוא לא כזה גבוה. אפילו הצלחתי להחזיק אותו בכף ידי.

תמונה של תייר טיפוסי שחושב שהוא מגניב...













היה 5 אחר הצהריים. פוג'יטה אומר שיש לנו זמן עד המופע זיקוקים. "אתם רוצים לראות את ארמון הקיסר?". בטח שכן.
יאללה חוזרים בהליכה חזרה לתחנת הרכבת. ואז נוסעים 25 דקות. ואז הולכים 45 דקות ומגיעים בדיוק בזמן .
בדיוק בזמן לשקיעה. לקח לנו כמעט שעה וחצי ובסוף ראיתי ארמון חשוך שאי אפשר להיכנס אליו. תענוג פשוט תענוג.

זה מה שהצלחתי לצלם אחרי המסע הארוך. משתלם. החו"ל משתלם.
איך שאנחנו יוצאים מהאזור של הארמון אני רואה תחנת מטרו. 10 מטר מהארמון. גם ככה כולי עצבני וגמור אני שואל את החתול למה לא לקחנו את המטרו. "חשבתי שתירצו להנות מההליכה" הוא מיילל. עניתי לו " I give you box and I shkiviu" . הוא לא הבין את הבדיחה.

לפתע אנחנו שומעים פיצוצים. חשבתי לעצמי,"פיגוע?" . גם ביפן יש פיגועים? ואז נזכרתי בהודעה במטרו מאותו בוקר:

ילד, ילדה, צריך לדעת, שבחפץ חשוד אסור לגעת. עכשיו אני שואל אתכם, מי לעזאזל רוצה לעשות פיגוע נגד יפנים? האם זוהי פעולת תגמול על המתקפה בפרל הרבור? הרי בן אפלק כבר החזיר להם בפצצה או שתיים בסרט ההוא.

בקיצור הסתבר שהזיקוקים כבר התחילו. מאחר וזה מופע של שעה וחצי היה לנו מספיק זמן להגיע ולראות אותם. פוג'יטה אמר שהוא יקח אותנו למקום שהוא לא עמוס ושנוכל לשבת ולראות את הזיקוקים.
עוד נסיעה ברכבת, ועוד הליכה של רבע שעה. והנה פארק שבו יושבים לא מעט אנשים על הדשא ונהנים מהזיקוקים.
שנמצאים 4 קילומטר מאיתנו.
שמוסתרים בחלקם על יד שני בנינים גבוהים.
וגשר אחד או שניים.
בקיצור אכזבה. אחרי 20 דקות נשכבתי ועצמתי עיניים. בדקתי ב-GPS. הלכתי באותו יום יותר מ-15 ק"מ. נסעתי כמעט 50 ק"מ.
לפחות צילומי הזיקוקים יצאו לא רע.

ניתן לראות בבירור את הבנינים שמסתירים ואת הגשר שחוצה את שדה הראיה.











סיימנו את היום גמורים, מפורקים ועם שפשפות שלא היו לי בחיים. החתול רצה לקחת אותנו לארוחת ערב. בעדינות אמרנו לו תודה ושילך לראות את אישתו. את הרמז הוא לא הבין ואת אישתו הוא כנראה לא ממהר לראות.

יום חדש בחלק ב'...